מבוגרים יותר, בוגדים יותר - איך זה ייתכן?

מחקרים שונים שנערכו בשנים האחרונות בישראל, בארצות הברית ובמדינות מערביות אחרות מגלות תמונה לפיה כ-30 עד 40 אחוזים בקרב הגברים והנשים, בוגדים בבני הזוג שלהם - כן כן, קראתם נכון, למעלה משליש בני הזוג נבגדים.

מאחר ולא נערכו מחקרים ברורים ודומים בנושא גם בעבר הרחוק, לא ברור ממש אם מדובר במגמת עלייה בהכרח או שמא ירידה - מה שדי ברור הוא שכיום אנשים "מדברים על זה" מודעים וחשופים הרבה יותר לתופעה מאשר בעבר. יש הסבורים גם שישנם בני זוג אשר מקבלים זאת בצורה טבעית יותר, כמה שניתן, מאשר בשנים עברו.

דבר אחד ברור אשר עולה מכלל המחקרים - אלמנט הבגידה לא נעלם עם הגיל, גברים ונשים מרבים לבגוד בבני הזוג שלהם גם לאחר גיל 40. אם ישנה נטייה לחשוב שמערכת זוגיות ונישואים ארוכת שנים, ניסיון החיים שנצבר, הגיל הבוגר והמפוקח יותר, יעשו את שלהם ויצמצמו את היקפי התופעה, אזי מתברר כי לא כך פני הדברים - אחוז מקרי הבגידות נשמר גם בגילאים מבוגרים יותר ובמקומות מסויימים ברחבי הגלובוס אף גדל - מה שבפועל משתנה אלו רק הנסיבות לפיהן מסבירים גברים ונשים את עצם הבגידה.

אז מדוע בני זוג מעל גיל 40 נוטים לבגוד יותר?

אם בקבוצת הגילאים הצעירה יותר, בני 20 עד 30, גברים ונשים נוטים לבגוד כיוון שהם עדיין לא שלמים לגמרי עם התרחיש לפיו הם התחייבו למערכת יחסים ארוכת שנים או בגלל שהם לפתע חשים שהזוגיות שמצאו זה לא בדיוק מה שהם ציפו לו, בעיקר כשמדובר במקרים בהם מגיחים גם הילדים בבית ופתאום הרומנטיקה והאהבה שהייתה כבר איננה - הרי שבגילאי 40-50 ההסברים השכיחים, אפשר לומר, נובעים הרבה יותר מהיבט פסיכולוגי:

1. ישנם גברים ונשים אשר נוטים להסביר את העובדה שהם החליטו לבגוד בבני הזוג שלהם, בגלל שהם רוצים לנסות "להתחיל מחדש" - לפתע צצה בהם ההפנמה כאילו זו ההזדמנות האחרונה שלהם לעשות משהו שהם באמת רוצים, אחרת הם עלולים להמשיך באותו קו חיים מונוטני ומשעמם. עיקרי המחשבה בראשם אומרים כי "או שננסה עכשיו דברים חדשים או שלעולם זה כבר לא יקרה". אצל רבים מהם הדבר מלווה בעובדה שיש להם הרבה מאוד זמן פנוי, הילדים לא בבית או לחילופין, לא צריך יותר לטפל בהם, חלקם נמצאים בשלב הזה בפנסיה או בעבודה "בטוחה" שלא מחייבת אותם לעבוד קשה מדי - זו לכאורה ההזדמנות שלהם לנסות דברים חדשים, בין היתר גם מערכות יחסים.

2. הסבר אחר שה"בוגדים" מנסים לאמץ לחיקם עוסק בחוסר ביטחון מסוים אצלם ו/או אצל בן ובת הזוג שלהם - כשזה מגיע מהם הכוונה היא שהם לא חשים מספיק בטוחים אם הם מה שהם השיגו בחייהם, היכולת לבגוד ובכך לקיים מערכת יחסים אחרת, יכולה לגרום להם להרגיש סוג של הצלחה, כאילו "הנה מישהו עוד רוצה אותנו"; כשמדובר בחוסר ביטחון אצל הצד השני, זה בעיקר מגיע כשהצד השני לא מטפח את עצמו מספיק - התחושה היא שהוא איבד עניין או שהוא פשוט לא מרגיש צורך להתאמץ יותר מדי, אז ישנה תחושה של חוסר ביטחון, תחושה של שגרה שמאחורייה עומדות מחשבות כמו"הוא לוקח אותי כמובן מאליו ולא מוכן לעשות מאמץ מינימלי בשבילי".

3. חשוב להזכיר גם את אלמנט הציפיות - כשאנחנו מתחתנים אנו לרוב מצפים למשהו מסוים, שלם יותר, ורוד יותר, טוב הרבה יותר. אם הצפייה הזאת לא מתממשת לאורך כל שנות הזוגיות מתעוררת לה אכזבה מסוימת מצד אחד מבני הזוג (או שניהם גם יחד...) ובמקרה כזה, פשוט בוחרים לנסות ולהתמודד איתה באמצעות קיום זוגיות חדשה במסגרת מערכת יחסים מקבילה, אולי שם תתממש הציפייה האבודה.